<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער ראשון</h1>
<h2>דף ט.</h2>
הבית השני השער הראשון בביאור הדברים המפסידין השחיטה בחמשה דברים הידועים. שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור. וכתב בעיקור פרש"י ז"ל דהיינו פסוקת הגרגרת, ותני לה במתני' דהשוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה ר' עקיבא אומר טרפה. ואינו מחוור דאם איתא דמידי דמטרפי ביה סימנין מני שמואל בהלכות שחיטה ליתני נמי נקובת הושט, ועוד דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, ואלו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא וכדתנן בפרק אלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, וכן תני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. וכתב הנכון בעיני כמו שפירש בעל הלכות גדולות ז"ל דעיקור היינו סימנין שנעקרו ממקום חיבורן בלחי ממקום שאינו עושה אותה טרפה, ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין אע"ג דלאו טריפה היא לא תהני לה שחיטתה. והכי מוכח בריש פרק אלו טרפות דאמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כלו מלחי כשר, ומקשי עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין, אלמא עיקור היינו שנעקרו סימנין ממקום חיבורן. ותנינן לה בפרק כיסוי הדם הנוחר והמעקר פטור מלכסות. ע"כ. וזו סברא זרה, ושבח אני למסתלק מן הסברות הרחוקות. וזה דבר רחוק מאד, היאך אפשר שיהא בבהמה הפסד שאינה מטרפת בו, ולא תהא ראויה לשחיטה. ויותר הפלא ופלא שהרי עוף די לו בסימן אחד, ושנינו נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטתו פסולה, ולפי סברא זו הרי אין כאן בעוף זה טרפות, וסימן השני שלם, ואעפ"י כן אתה אומר שלא תועיל לו שחיטה בסימן השלם, ואעפ"י שדיו בסימן אחד. ואלו דברים שאין הדעת סובלתן. וגם זה המחבר הקשה כן לעצמו, ותירץ דאע"ג דהכשרו של עוף בסימן אחד, בעינן שיהו הסימנין ראויין לשחיטה. ע"כ. ולא הואיל לנו כלום בתירוץ אלא שריבה בתימה מה ענין הסימן האחד לחברו, אחר שאין באחד מהן הפסד כדי לטרף בו, והסימן השני שלם, למה לא תועיל לו שחיטה. זה דבר שאי אפשר לשכל לקבלו. ועוד קשיא ההיא דאמר רב נחמן לקמן תרבץ הושט שנטל כלו מלחי כשר, ומתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנין, ומתרצינן לא תימא כלו אלא אימא רובו, דכי חשיב עיקור סימנין לפסול, היינו לפסול בכלן, אבל כי מכשר רב נחמן היינו ברובו. ופרכינן והא אמר רבה בר בר חנה סימנין שנידלדלו ברובן טרפה, התם דאפרוק איפרוקי. ופירשו בו שנתמסמס ההיקף כולו, וכיון שכן אין חבור מיעוטו חשוב, אבל כל היכא דלא אפרוק, אעפ"י שנעקר רובו כשר, והוא שמחובר במיעוטו. הרי שאמרו בפירוש סימנין שנדלדלו ברובן טרפה, וכל שכן שנעקרו כלן. ופי' המחבר דכי קתני טרפה אסורה קאמר, וכדקתני' אלו טרפות ופרישנא אלו אסורות. וזה אינו, דודאי לישנא דטרפה סתמא טרפה ממש משמע עד שיפרש, דבשלמא התם קתני אלו טרפות למימרא דאסורות, ומהן נבלות ומהן טרפות, ומ"מ טרפות בכלל, אבל באסורות לא קאמר לעולם לישנא דטרפה היכא דלאו טרפה בכלל. ועוד אם תאמר בסימנין שנדלדלו ברובן שאינה מיטרפת בכך ואפשר לה לחיות ואעפ"י כן אינה ראויה להכשיר בשחיטה כיון שרובן נפסדו, אם כן כשלא נדלדלו ונעקרו רובן, היאך הם בתורת שחיטה. אי אמרת בשלמא הכא טרפה והכא לאו טרפה שפיר, דאין דמיון בטרפות, אבל אי אמרת דכאן וכאן לא הויא טרפה, וכאן וכאן ראויה לחיות, אלא דסימנין עקורין אינן ראוין לישחט, הכא והכא עקורין נינהו. ועוד א"כ מצינו בהמה שנאסרה מחמת לקות יולדת, וכנגדה בעוף מטלת ביצים, ובודאי חלבה של זו אסור, וביציה גם כן אסורין, קל וחומר מטרפה ששחיטתה מטהרתה, ואם נתעברה הולד אסור למאן דאמר זה וזה גורם אסור. ועוד דחלב חידוש הוא כדאיתא בבכורות (ו', ב') ואין לנו בו היתר אלא במי שאפשר להכשיר בשרו. ועוד בפרק אלו טרפות (נ"ח, א') דפליגי בטרפה אם יולדת, ומייתינן עלה פלוגתא דר' אליעזר ורבי יהושע דפליגי בולד טרפה אם ראוי להקרבה, ולמ"ד יולדת מפרשינן פלוגתיהו בזה וזה גורם ונטרפה ולבסוף עיברה, ולמאן דאמר אינה יולדת אתינן למימר דלא אפשר לאוקומי פלוגתיהו אלא בעיברה ולבסוף נטרפה ובעובר ירך אמו או לא, ואם איתא הא משכחת לה שפיר בעיקור סימנין ובנטרפה ולבסוף עיברה. כל זה קשה לסברא זו ואי אפשר להשיב תשובה של כלום, ואעפ"י שאמרה גאון עולם רבנו בעל הלכות גדולות ז"ל, לא ירדנו לסוף דעתו. אבל למדנו מדבריו דעיקור סימנין היינו סימנין שנעקרו ממקום חבורן בלחי, וזה בודאי מוכרח מדברי רב נחמן אמר שמואל ואתקפתיה דרב פפא, ולא כדברי רבנו ז"ל, אלא נעקרו כולן נבלה ולא מהניא לה שחיטה, ונדלדלו רובן טרפה ובהא מהניא שחיטה לטהרה מידי נבלה, והיינו דאיפרוק אפרוקי, אבל כל היכא דלא אפרוק אפרוקי, אלא שנעקרו רובן ומיעוטן קיים, הרי היא כשרה, ואע"ג דמיעוט בשום מקום לא חשיב, שאני הכא גבי סימנין שמלבד חיבורן שבלחי הן מעורין בכל הצואר. ואם תאמר אם כן אמאי מני לה בהלכות שחיטה טפי מנקובת הושט. יש לומר נקובת הושט הוא פסול ניכר בגופו של סימן, אבל כאן הרי הסימן שלם בגופו אלא שנעקר ממקומו, והוא גם כן מחובר עם גופו של צואר, וכיון דכן אימא תהני בהו שחיטה. ומשום דהוא דבר שיש לטעות בו והוא במקום שחיטה, חשיב לה בהלכות שחיטה ואמרו שאין ראוי לשחוט אלא בקי בכל אלו. וכי תימא אם כן היכי אפשר למימר דאין עיקור סימנין לעוף ואין שחיטה לעוף מן התורה, והלא כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ועוד שהרי שנינו ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, ועוד שהרי נבלת העוף מן התורה היא אסורה ומטמאה היא בגדים בבית הבליעה. תשובתך דודאי כל היכא דכבר נעקרו הסימנין, בין במליקה בין בשחיטה, ואפילו למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, דכולי עלמא ודאי יש עיקור, וזו היא ששנינו בטרפות בעוף פסוקת הגרגרת, ואם מתה זו היא נבלת העוף שמטמאה בגדים בבית הבליעה, אבל הא דאתינן למימר דאין עיקור סימנין לעוף, היינו דאם עקרן מכחו כשר, דזו היא שחיטתו, כשם שהקלה עליו תורה דאינו טעון אלא סימן אחד. ואם נעקרו מאיליהן אסורה, מידי דהוה אשחיטה גופה דמכח אדם כשרה וכל היכא דלאו מכח אדם פסולה. ולמאן דאמר דאין עיקור במליקה, בכי האי גונא נמי, לומר שאינו צריך לחתוך הסימנין בידו במליקה, אלא כיון שנעקרו מכחו אף זו היא מצות מליקה, אבל נעקרו קודם לכן כאן וכאן אסורה. והא דאמרינן בפרק מי שאמר הריני נזיר (נזיר כ"ח, ב') האיש מדיר את בנו בנזיר, ואית דמפרשי התם כדי לחנכו במצות, ופריך והא אכיל כהן מלוקה, ומשני דקסבר אין שחיטה לעוף מן התורה. וכי תימא הא מכל מקום טרפה, ששבר מפרקתה קודם שהגיע לסימנין. איכא למימר בשהחזיר סימנין לאחורי העורף, ולמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, בכל ענין שיחתוך הסימנין בידו או שעקרן מכחו. וללישנא דאתינן למימר בגמרא (כ', ב') דלמאן דאמר נמי יש שחיטה אין עיקור, הא ודאי מסתבר לפרושה דוקא בסימנין שנדלדלו ברובן, וכי היכי דבשחיטתו חלוק מבהמה דסגי ליה בסימן אחד, הכי נמי לההוא לישנא סבר דלא מפסיל בדלדול סימנין. וליתה. וכבר כתבתיה בארוכה בחדושי חולין שלי.
<h2>דף יח.</h2>
עוד כתב הא דתני רב יצחק בר יוסף קמיה דר' יוחנן כל הצואר כשר לשחיטה מטבעת גדולה ועד כנפי ריאה התחתונה וכו', ולא ביאר דבריו שיש כאן קושיא גדולה מאי קא מיבעיא ליה, דהא שיעורא מסיימינן בהדיא עד כנפי ריאה התחתונה, וכיון דכן מה לי אנסה מה לי לא אנסה. ותירוצא דלאו עד מקום חיבור כנפי ריאה התחתונה קאמרינן, דאי הכי ליכא הפרישה בין אנסה ללא אנסה, אלא עד מקום הקנה שכנגד הכנף קאמרינן, שהריאה עומדת נפוחה וכנגד ראשו של כנף מגיע עד מקצת הקנה, והיינו דאיכא הפרשא בין אנסה ללא אנסה.
<h2>דף יט.</h2>
ובדין הגרמה כתב דהגרים שליש ושחט שני שליש פסולה, ואין ראוי להכשיר אלא בשחט שני שליש והגרים שליש. והביא ראיה מיהא דאמרינן פסול בשחיטה פסול במליקה, ואמרינן לאיתויי מאי, ואסיקנא לאיתויי שפוי ראשו דנקיט מראשו והגרים ואזיל עד דמטי תתאי, וכדרב הונא אמר רב דאמר הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה, אלמא מדנקיט האי לישנא ש"מ דהכין הלכתא, ומינה שמעינן דאפילו הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה. עד כאן תורף דבריו. והם דברים תמהים מאד, דהא רב הונא ורב יהודה אפליגו בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, דרב הונא פסיל ורב יהודה מכשר, והכי נמי בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, דרב יהודה פסיל בהא ורב הונא מכשר, ולדברי כלן הגרים שליש ושחט שני שליש כשרה, דהא איכא רובא בשחיטה, ושליש אמצעי דבדידיה נפקא חיותא בשחיטה הוי. והכי מוכח בהדיא בגמרא דכולהו מודו בהא דכשרה. ובר מיהא נמי, דהלכתא כרב הונא וכלישנא בתרא דידיה דמכשרינן כל היכא דנפקא חיותא בשחיטה. והילכך שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש אסורה, והגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש מותרת. ורב חסדא נמי סבר לה הכי בהדיא, ורב אסי נמי, דרב הונא גופיה משמיה דרב אסי אמר לה. (וללישנא) [ולישנא] קמא דרב הונא דפסל בהגרים שליש ושחט שני שליש בהדיא אדחיא ליה, ורב חסדא אותביה לההוא לישנא ומסייע ליה ללישנא בתרא. ולישנא בתרא עיקר, דהא שמעתיה דרב הונא במאי דאפליג בהדיה רב יהודה כלישנא בתרא אתיא. וראיה דקא מייתי מהא דאמרינן כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה, הא פסול פסול, ומייתינן עלה לישנא דרב הונא אמר רב אסי דאמר הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה, דאלמא הכי נקטינן, הא ודאי בורכא, דהא בגמרא מוכח בהדיא דאנן כי מייתינן הא דרב הונא אמר רב אסי, לתרוצה להא דשמואל דאמר כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה אתינן, דתיתי כרמי בר יחזקאל דאמר אין עיקור סימנין לעוף, ואי אין עיקור סימנין כל דכן דליכא הגרמה כלל, אלא ודאי האי שמעתא לאו הכי מתפרשא ולא אתיא כפשטה, אלא הכא לישנא בתרא דרב הונא הוא דמייתינן דהוא עיקר, ומדרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בר' יהודה הוא דמייתינן דס"ל הכי ללישנא בתרא דרב הונא, ולאו דניתי לה בתורת דינא הוא דמייתינן לה, דלית הלכתא כרבנן, ושמואל גופיה דהוא מרא דשמעתא דכל הכשר בשחיטה לא סבר לה כרבנן בהא אלא כר' יוסי בר' יהודה, אלא בתורת טעמא אתינן עלה, והכי קאמר לאו מי אמרי רבנן בהגרים שליש ושחט שני שליש פסולה, דבעידנא דהוי רובא דסימן ליכא אלא מיעוט בשחיטה, ואפילו ר' יוסי בר' יהודה לא פליג אלא משום דהגרמה נקב הוא שישנו בסימן עצמו, וכל נקב שבסימן שאינו פוסל מדין עצמו במשלים הסימן לרוב בהכשר שחיטה דיו, אבל אלו שחט למעלה מן הסימן לגמרי אלא שחתך בבשר והגרים עד שנגע בסימן ושחט בו מיעוט ועם מה שחתך בבשר יש בו כדי רוב סימן, אפילו אם תמצא לומר שכל הסימן ראוי לשחיטה, הא ודאי לא מהניא שחיטה כלל דלא כלום הוא, וכולי עלמא מודו, דהא ליכא במקום שחיטה אלא מיעוט, ואין חתך הבשר מצטרף לשחיטת הסימן, הכא נמי אם היה במקום מליקה מעט שבירה במפרקת ומלק והשלימה ודאי כשרה, אבל למעלה ממול עורף לענין מליקה הרי הוא כלמעלה מכל הסימן לגמרי לענין שחיטה, והוא לגמרי לגבי מול העורף כבשר שעל הסימן אצל הסימן, וכיון שכן כשחתך בו מעט והגרים והגיע למול העורף והשלים מליקתו, נמצא במיעוט מליקה דהויא בנשברה רוב המפרקת ושוב אינה ראויה, כי היכי דפסלי רבנן בהגרים שליש ושחט שני שליש משום דליכא כי מטי רוב סימן אלא מיעוט בשחיטה, ובהא לענין מליקה אפילו ר' יוסי ברבי יהודה מודה כדפריש', אשתכח דאפילו לרמי דלית ליה עיקור ולא הגרמה לענין מליקה איכא למיפסליה מהאי טעמא דפרישא. והכי מוכח בהדיא בההוא עובדא דבריש אלו טרפות (מ"ג, ב') בההוא תורא דהוה בי רב עוקבא דאתחילא ביה שחיטה בתרבץ הושט ונגמר בושט עצמו, ואמרינן בהדיא דאי תרבץ הושט לא מתסר במשהו אלא ברובו, אע"ג דלאו מקום שחיטה הוא מישרא שרי. וזו ראיה מוכרחת, וזה ברור.
<h2>דף כז.</h2>
גרסינן בריש פרק השוחט אמר רב כהנא מנין לשחיטה מן הצואר, שנאמר ושחט את בן הבקר לפני ה', ממקום ששח (חתהו) [חטהו], ואימא מאזנו וכו', ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי, אלא הלכתא גמירי לה, וקרא למאי אתא, דלא לישויה גסטרא וכו'. ואינו נכון, דאם כן הא (דרבא) [דשמואל] מכתב כתיבא. ותו דמאי משמע שלא יתיז את הראש כלו, דהא לא אמר אלא דממקום שזב או ממקום ששח, אבל שלא יתיז את הראש לא משמע כלל. ועיקר דינא נמי ליתיה, שלא נאמרו דברים אלא בשובר מפרקתה של בהמה, שמתוך שבירתו נבלע דם באיברים, אבל במתיז דרך שחיטה לא נאסר, שאין דם נבלע בכך. ובפירוש אמרינן בריש פרק השוחט אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט וניתוח, כלומר שאותן נתחים הוא חייב להקריב, מנין לרבות את הראש שכבר הותז, והיינו משום דשחיטה מן הצואר והרשות נתונה לו לשחוט ולחתוך כל מה שירצה, שהרי לא נאמר בבהמה לא יבדיל, ואם כן אפשר לו לראש שהותז, ואפילו בקדשים ואעפ"י שהוא צריך לדם. אבל לאו הכי פירושו, אלא הכי קאמר וקרא למאי אתא, כיון דסוף סוף אגמ' סמכינן, ובלאו הכי לא סגיא לן, קרא למאי אתא. ומהדרינן דלא לישווייה גסטרא, כלומר אהני לן להכי מיהת פשטיה דקרא בלאו הלכתא כלל, דלא לישויה גסטרא בדוכתא דליכא שח כלל, דשח או זב בעינן, אבל ההוא דוכתא הי ניהו, אי אזנו או לבו או צוארו, להכי בעינן הלכתא. עוד ראיתי המחבר שכתב בענין דרסה התיז את הראש בבת אחת פסולה, פי' שחתך הסימנין בבת אחת בלא הולכה והובאה ואעפ"י שלא חתך המפרקת, דחתיכת הסימנין קרויה התזת הראש, לפי שעיקר החיות בסימנין, וכיון שנחתכו רואין את הראש כמונח בדיקולא, וכדתניא מנין לרבות את הראש שכבר הותז, כלומר שכבר נשחט. ע"כ. ודברים אלו כלם אינן נכונים, דודאי מתני' התיז את ראש כלו קאמר, ובודאי דהכי דינא בסימנין לחודיהו בששחטן בדרסה, אלא משום אידך מתניתין נקטה, דתנן היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר כשרה, דאשמעינן דאע"פ שחותך הראש כלו בהולכה בלבד או בהובאה בלבד, אם יש בסכין כדי שיעור זה כשרה, שיש בכדי שיעור זה לחתוך הצואר כלו בהולכה או בהובאה בלבד בלא דרסה. ומאי דמייתי ראיה מדאמרינן מנין לרבות את הראש שכבר הותז, ופריש שכבר נשחט, שגגה היא בודאי, דודאי הותז לגמרי קאמר, דהא בגמרא מיתינן לה למימרא דליתא בניתוח והפשט, שכבר הוא מנותח, ואי הותז משום שחיטת סימנין קאמר, הרי הוא בניתוח והפשט, שהרי עדיין הוא חסר ניתוח, אלא ודאי כדאמרן.
<h2>דף לב.</h2>
שהייה כיצד, נפלו כליו. וכתב החכם הילכך קימא לן כי הא דר' יוסי בר' חנינא, אבל רש"י ז"ל גריס בדרב פפא בעומדת להטיל איכא ביניהו, ופי' בין ר' יוחנן ובין רבי חנינא, דרבי יוחנן לית ליה כדי שיגביהנה. ע"כ.
ואינו נכון, דאפילו למאן דגריס איכא ביניהו, לאו בין ר' יוחנן לר' חנינא קאמרינן, אלא בין רב לר' חנינא, דרב מרא קמא דשמעתא, ושמואל ור' יוחנן לא אתו אלא לאיפלוגי (מאי) [אמאי] דאמר רב עוף לעוף, למימרא דלאו הכי אלא בהמה לעוף. הילכך אפילו למאן דגריס הכי, הלכתא כר' יוסי בר' חנינא.
בענין חלדה. במאי דבעי רב (יצחק) [פפא] החליד במיעוט סימנין מהו, כתב המחבר דבמיעוט בתרא דסימן קמא קאמר ובבהמה כו' עד וסלקא בתיקו. ע"כ. ואינו נכון, שאין זו שיטת הגמרא לשאול אם נאמר חלדה ודאי או ספק. אבל הנכון דאפילו אם תמצא לומר תחת העור פסולה קא מיבעיא ליה, דהתם הוא דליתיה בשחיטה כלל, אבל הכא כיון דאיתיה בשחיטה ולא מעכב, דינו כשחוט לגמרי, אי נמי לאידך גיסא, אפילו למאן דמכשר, התם הוא דליתיה בשחיטה כלל, אבל הכא גבי סימנין כיון דאיתנהו בשחיטה כולהו לכתחלה, ודאי מעכבי לענין חלדה. וזה הפירוש עיקר.
<h2>דף מג:</h2>
עוד כתב למעלה בושט דלא חזי לשחיטה עד כמה, אמר רב נחמן עד כדי תפיסת יד, וכתב שזה כרוחב אצבע. והביא דברי הרב ר' משה ז"ל שכתב שזה השיעור בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו. ע"כ. וזה אינו שיעור מסויים, אבל מורי אחי ז"ל פירש שיעור ושט בעוף למעלה, כנגדו של שיפוי כובע בקנה.
<h2>דף מה.</h2>
עוד כתב הא דתני רב יצחק בר יוסף קמיה דר' יוחנן כל הצואר כשר לשחיטה מטבעת גדולה ועד כנפי ריאה התחתונה וכו', ולא ביאר דבריו שיש כאן קושיא גדולה מאי קא מיבעיא ליה, דהא שיעורא מסיימינן בהדיא עד כנפי ריאה התחתונה, וכיון דכן מה לי אנסה מה לי לא אנסה. ותירוצא דלאו עד מקום חיבור כנפי ריאה התחתונה קאמרינן, דאי הכי ליכא הפרישה בין אנסה ללא אנסה, אלא עד מקום הקנה שכנגד הכנף קאמרינן, שהריאה עומדת נפוחה וכנגד ראשו של כנף מגיע עד מקצת הקנה, והיינו דאיכא הפרשא בין אנסה ללא אנסה.
